כך זה התחיל.

ג'יימס הארדן אמר  ל-"DREAM SHAKE " (דרים שייק, רק למקרה שאפלטון לא יודע, הוא שם ה'יוסטון נשיון', אתר האוהדים של יוסטון רוקטס:

“I’m happy,” Harden said. “I’m happy with the team we have, the coaching staff we have. We work, we focus, we lock in, and we laugh. That’s all.”

רק שחקנים מאושרים ושמחים בכל מה שהולך סביבם מדברים ככה. ולשמוע מילים כאלה מג'יימס הארדן, 'האדם הכועס'? לי זה נשמע כמו 'הרפסודיה הכחולה' (מבקש סליחה אם טעיתי בשם; רפסודיות זה לא בדיוק השטח שלי)

ON THE OTHER HAND, כמו שאומרים החברים שלי מבית השיטה, גם אני הרגשתי כמעט מתחילת העונה שמשהו שונה – משהו טוב מאד וחדש – קורה בקבוצה הזאת, שההגדרה המתאימה ביותר לתארה בשנים האחרונות היתה "קבוצה דפוקה", או "קבוצה ההורסת את עצמה". משהו מרענן, מאוורר, ומרווה קרה וממשיך לקרות ביוסטון רוקטס.

מקבוצה המרסקת את עצמה והורסת ומפוררת כל ניצוץ של טוב, פתאום אתה מרגיש מין רוח נעורים, תסיסה חדשה, ואני מעז אפילו לומר חדוות כדורסל שלא ראיתי אצלה מאז הימים של חאכים אולג'ואן וקלייד דרקסלר.

הקבוצה פתאום היא 7-17, מקום שלישי במערב (שוויון עם הקליפרס, נכון ליום ראשון בערב לפני משחקי הלילה), ולי היא נראית חזקה מיום ליום, ויחד עם חוזקה המתגבר אין שאלה שהקבוצה רגועה יותר, רעננה יותר, ושמחה יותר. והכי חשוב? טובה הרבה יותר!

מה קרה?

לדעתי קרו שני דברים. דווייט האווארד עבר לקבוצה אחרת, ומייק ד'אנטוני נשכר כמאמן.

לי אין כל דבר נגד דווייט האווארד, אבל יש משהו באישיותו, באופיו, ובזהותו שלא מאפשר לו להיות חלק מחבורת שחקנים מאושרת ושמחה. איתו תמיד קורים מקרים, אפיזודות, ואירועים שמקלקלים. אני לא אומר שבאשמתו או תמיד באשמתו, אבל קבוצת כדורסל הלוחמת ברמה גבוהה נגד יריבים שווים בכוחם פחות או יותר (שזה לא המקרה כשהוא שיחק בנבחרת ארה"ב!) שמשחק בה דווייט האווארד תמיד תיכנס לאינטריגות ובעיות.

אז דווייט הווארד איננו.

ומייק ד'אנטוני הגיע.

וזה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות ליוסטון רוקטס. אני לא טוען לרגע שזה היה יכול להיות הדבר הטוב ביותר גם לקבוצות אחרות. לא ולא. את החסרונות של מייק ד'אנטוני אני מכיר ויודע כמוכם. אבל בשביל היוסטון רוקטס הוא כמו כמו שמיכת פוך חמה ביום חורף קר.

מדוע דריל מוריי לא הביאו קודם (למשל כשהוא ביזבז עונה שלמה בפילדלפיה כמין עוזר 'מיוחד') אינני יודע, אבל למוריי, אחד מאבות האנליטיקס שהעריץ את ד'אנטוני ו-"7 שניות התקפה" שלו בפיניקס סאנס, מציאת מייק ד'אנטוני שווה למציאת ים של נפט תחת אדמת כפר גלעדי. שידוך שנעשה בגן העדן ורק עתה התממש לחתונה.

לפי ה'רוקטס נשיון' מוריי וד'אנטוני מכירים זה שנים. גם נשותיהם ידידות. את הסיפור של ד'אנטוני אנחנו מכירים: אחרי שיצר קבוצה נפלאה בסאנס הוא נכנס לבור של מערבולת בוץ בלייקרס עם קובי בריאנט ודווייט האווארד, ואז הפיאסקו בניקס עם כרמלו אנטוני.

סוף-סוף מוריי מצא את האיש שלו, והארדן את המאמן שהוא היה כה צריך. השלישייה מוריי-ד'אנטוני-הארדן היא משולש שווה צלעות שכל אחד תורם את חלקו, ויחד הם הגרעין של משהו טוב מאד שקורה.

אבל כשזה קרה רבים היו בטוחים שהחיבור בין ד'אנטוני והארדן הוא פתיל של פצצת זמן העומדת להתפוצץ לכולם בפנים.

הנה כמה כותרות מאז:

The Houston Chronicle: “Rockets out of tune with Mike D’Antoni coaching hire

Fox Sports: “Why Mike D’Antoni is a bad fit for the Houston Rockets

USA TODAY : “Houston Rockets inexplicably hire Mike D’Antoni as new head coach

מה שקרה היה שאנשים שכחו את ההצלחה הגדולה של מייק בסאנס, וזכרו רק את שני הכישלונות המתוקשרים בלייקרס ו'בתפוח הגדול'. אתם מצפים שאחרי הכישלונות בלוס אנג'לס וניו יורק שמישהו יזכור מה קרה בעיירה קטנה ושכוחת-אל  במדבר כמו פיניקס?

מהו הדבר שאף אחד לא ידע?

שבמקרה, וללא תיכנון, מייק ד'אנטוני (שהיה עוזר מאמן של מייק ששבסקי באולימפיאדת בייג'ינג ב-2012) וג'יימס הארדן (שהיה שחקן הנבחרת), נדבקו. ד'אנטוני היה מאמן שולי של הנבחרת (מה בדיוק היה תפקידו בנבחרת, אין לי מושג), וג'יימס הארדן היה שחקן שולי שבקושי קיבל דקות.

אז איכשהו השניים מצאו זמן לקשקושים, ובין השניים נוצרה כימיה – לעולם אתה לא יכול לדעת מה אנשים מוצאים אחד בשני – ולידידות שנוצרה היה הרבה מאד מה לעשות עם הבאת ד'אנטוני לעיר הנפט.

מוריי שמח לגלות שהארדן שוחח איתו רבות על מייק ד'אנטוני ושהיתה לו השפעה על החלטתו שמייק הוא האדם. "ליחסים ולכימיה בין השחקן הטוב ביותר שלך ומאמנו ישנה חשיבות עליונה בהחלטה בקשר למאמן הקבוצה, כשאתה מחפש אחד. ברוב המקרים היחסים נוצרים אחרי שהמאמן מקבל את תפקידו. כשזה קורה למפרע, וכשיחסים טובים כבר קיימים, והם חיוביים, זהו רק בונוס לכולם".

לדעת הארדן  מייק ד'אנטוני הוא "גאון התקפה", וכך למרות שמוריי הודיע לפני החתמתו של ד'אנטוני ש-"מאמן שעבורו הגנה תהיה הנקודה המרכזית בראש מעייניו" יהיה המאמן שהוא יחפש, ההחלטה היתה על ד'אנטוני, שהוא אפילו שהוא לא בעל מוניטין של "מאמן הגנה מעולה".

ההחלטה הראשונה והחשובה ביותר של מייק 'אנטוני היתה לעשות מג'יימס הרדן פוינט גארד. לא קומבו-גארד ולא בטיח. PG כמו באותיות "פי" ו-"ג'י". כדי להוריד את הלחץ מהארדן ולאפשר אופציות נוספות הובאו ריאן אנדרסון  ואריק גורדון.  עכשיו שפטריק בברלי חזר לשחק, מעניין כיצד יארגן מייק ד'אנטוני את משחקה של הרוקטס. עוד לא ראינו מספיק כדי להסיק מסקנות. נחכה ונראה. דבר אחד בטוח: המשחק המהיר, הטלת השלשות, וההליכה לקו – ה'אברהם-יצחק- ויעקב' של 'אנטוני לא ישתנו.

אל תחשבו שלמייק לא היו חששות. הוא אמר לאתר האוהדים:

“With the help of Daryl and those guys, they push my limits too,” D’Antoni said. “Sometimes I’m backing off, like ‘Oooh ….’ I get scared, too, getting out on the ledge. But it’s wide open. Do it. And if we come up with something that we think is effective and different, then they’re not afraid to do it. And that’s what I really like.”

ג'יימס הארדן, ריאן אנדרסון, ואריק גורדון מתאימים כמו כפפה ליד של המאמן שהיה אחד מחלוצי המשחק המהיר וזריקת דאונטאונים בכל הזדמנות. ריאן, מסתבר, הוא שחקן הרבה יותר טוב מאשר חשבו. הוא נושא את ה-10'6 שלו (2.09 מ') בקלות מעוררת קנאה. הוא ענק המשחק כשחקן בגובה בינוני, וגם נראה כזה. בשתי העונות האחרונות הוא סבל קשות מעניינים אישיים, ועתה כשהוא נקי מהפרעות, הוא הפך לשחקן שתמיד ידעתי שהוא יכול להיות, מאותה שנה בה זכה בתואר "השחקן המשתפר" בעונת 2012.

מהו הדבר שעוזר מאד למייק ד'אנטוני להיות המאמן הטוב ביותר שיכול להיות ליוסטון רוקטס? ששחקנו הטוב ביותר – והעיקרי – רוצה לשחק בדיוק את המשחק שד'אנטוני רוצה לאמן.

אומר מייק:

“The good thing about when I took the job was that James wanted to play in the way that I wanted to coach, and that’s taking a lot of threes, getting to the rim, in the paint and foul shots,”

והקבוצה משחקת בדיוק כפי שהוא רוצה: מהר, ועם הרבה שלשות. היא שלישית בליגה באופנסיב רייטינג של 110.2 נקודות ל-100 פוזשיונס, והם מובילים את הליה עם 14.0 שלשות למשחק; 15.0 שלשות בשלושת המשחקים האחרונים, ו-19 שלשות במשחק האחרון. הם גם מובילים את הליגה בנסיונות לשלשות.

"אני מרגיש כמו ילד בן 7 שעזבו אותו חופשי בחנות ממתקים", אמר ריאן אנדרסון שלשום. "אף פעם לא נהניתי מכדורסל כפי שאני נהנה עכשיו!".

התאמינו שג'יימס הארדן – ג'יימס הארדן! – הוא מוביל הליגה באסיסטים (11.6)? וזה לא פוגע כהוא-זה בחיציו (רביעי בליגה בקליעות עם 27.8 נק', ו-7.6 ריב'. ה-PER שלו הוא 27.8 (חמישי בליגה).

טרבור אריזה, שחקן נוסף הפורח תחת שיטת ד'אנטוני אומר: "מתחילה הוא אמר לנו לשתף אותו במחשבותינו ובדברים שאנחנו רואים. הוא אמר שהקבוצה תתפקד טוב ביותר אם תהיה שפה פתוחה וקווי תקשורת פתוחים בין מיסטר מוריי, המאמן, והשחקנים. הוא לא מפקד עלינו ולא מכריח דברים, רק מציע ומתקשר. אף פעם לא היו לי יחסים נעימים ופתוחים כאלה עם מאמן!".

איזו הקלה זאת חייבת להיות לד'אנטוני! גם בלייקרס וגם בניקס, הוא חי במתח תמידי נגד שני כוכבי הקבוצה קובי בריאנט וכרמלו אנטוני. כאן, לראשונה מאז פיניקס, כוכב הקבוצה – ושאר שחקני הקבוצה – הם באותו דף כמוהו. כולם חושבים אותו דבר וכולם מאמינים באותו דבר. כשאתה משיג דבר כזה: מאמן ושחקנים, ומעל כולם המנכ"ל – שהתחילו לגחך עליו בעונה שעברה והתחילו לכנותו "MOREYBALL", כאילו הוא בדיחה של ה-"MONEYBALL" שהיה בילי בין בבייסבול – וכולם באותו עמוד, השגת את האידיאל שכל אחד מחפש. אידיליה בין בעל הקבוצה, המנכ"ל, המאמן, כוכבו הראשי, ושאר השחקנים.

וזה  מה שהתפתח ביוסטון: אידיליה.